שו"ת הרשב"א חלק ד מ״א

1 שאלת: אלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היתומים, ואינה ראויה להנשא, וגם היא אינה אומרת שרוצה להנשא, יש לאפטרופוסי היתומים להגבותה, או לא, עד שיגדלו היתומים? כי יש אומרים: שאין להם לפורעה עד שיגדלו היתומים. ואמרת: שנסתפקת בזה, מפני שהר"מ במז"ל כתב בפי"ב מה' מלוה ולוה: דלאשה משו' חינה: משו' שיהא לה כלים, וימצא חן להנשא בו לאחר. אבל רש"י פי': כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים. ואם כדבריו, מה לי ראויה ומה לי אינה ראויה?

2 תשובה: דע כי בפי' "משום חינה" אנו מסכימים לפירושו של הר"מ במז"ל. וראיה יש בגמרא בפרק אלמנה ניזונת כתובות צ"ז ע"ב, דגרסי' התם: כשם שמוכרת שלא בב"ד, כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרים שלא בב"ד. בשלמא למ"ד: משום שלא תתבזה אשתו בב"ד, כי היכי דאיהי לא ניח' דתבזה, יורשיה נמי לא ניחא ליה דליבזו. אלא למ"ד: משו' חינה, יורשיה מאי חן איכא. תרגמה עולא: כגון: שירשה בתה או אחותה. כלומר: שצריכות להנשא, וצריכות לחן. ואילו לפי דברי רש"י ז"ל: מ"ש בן מבת, ושאר יורשים מאחות. ועוד: דאמרינן התם כתובות צ"ז:: דגרושה בעיא חן, ואלמנה מן האירוסין לא בעיא. ועוד: דבהדיא גרסי' לה הכי בירושלמי. דגרסי' התם בירושלמי בפרק הכותב: מאי נדון מפני חינה: שיהיו הכל קופצין עליה לישאה. מ"מ, לענין הדין בנדון שלפנינו, הדין עמה. חדא: דאפי' היא זקנה, רוצה לינשא. שרוצ' אשה בקב ותפלות, מקביים ופרישות. וכל שהיא יותר זקנה, צריכה חן יותר, כמ"ש בגרושה. ועוד: כי לפי מה שכתב הרמב"ם באותו פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה, נראה שהוא סבור: ששתי הלשונות שנאמרו בערכין פרק שום היתומים ערכין כ"ב ע"א בכתובת אשה: משום מזוני, ומרימר מתני לה: משום חינה, ששניהם אמת. ומשו' מזוני איכא, ומשו' חינה איכא. וא"כ, לפי הדעת הזה, תיפוק לי הכא משו' מזוני. ולפיכך: בין כך ובין כך, הדין עם האלמנה.